תורת היחסות הארגונית?

התעוררתי שטוף זיעה ב-2 בבוקר

**באחד הבקרים התעוררתי שטוף זיעה לאחר חלום שהציג את סוף הקריירה שלי בתרחיש מפורט.

בחלומי, עבדתי בחברת סטארט-אפ מעניינת שהגדירה מחדש תחום עיסוק בעולם המחשוב. הבאז מסביב לחברה ולרעיון היה גדול, המשקיעים הראו עניין להשקיע, הלקוחות התעניינו במוצר וביכולות שלו, והעבודה הייתה רבה.

העתיד נראה מבטיח מתמיד. וכדי לממשו עבדנו קשה. הגענו מוקדם לעבודה, ועבדנו כאחוזי תזזית לאורך כל היום.

אפילו את ארוחות הצהריים הזמנו פנימה ו"אכלנו" אותן תוך קיום ישיבה משותפת (ניצול זמן טוב...) או במחטף בין מייל למייל.

בתפקידי כסניור דירקטור שאחראי על מחלקות התמיכה והטמעות הפרויקטים, "נהנתי" בנוסף גם מהלוקסוס של טיסות תכופות לחו"ל. באחד הבלוגים הבאים אתייחס לפיקציה של "טיסות לחו"ל על חשבון העבודה".

כולנו כבר ראינו את השדרוג בחיינו הפרטיים, את הצורך בגיוס של עוד עובדים והגדלת האימפריה, קבלת עוד תקציבים, קידום בדרגה (מותר לקוות לא?) שמביא בעקבותיו הטבות נוספות. וכמובן ראינו לנגד עינינו את "המכה הגדולה" שנעשה כשתונפק החברה.

ואז....הגיע המשבר...

לקוחות נסוגו לאחור, חלקם הגדול התחיל לעכב החלטות התקדמות וקנייה. חלקם, שהלך וגדל, ביטל ודחה פרויקטים לאלתר. כמובן שהמשקיעים לא טמנו את ידם בצלחת, אלא ביצעו מייד "הערכת מצב מחודשת" וטמנו את הכסף עמוק עוד יותר בכיסם. וכמובן, שמשום מה, הבנקים התחילו להתעקש על בחינת הערבויות הקיימות, על בדיקה מחודשת של קו האשראי שהועמד לרשות החברה ועל קבלת פירעון מוקדם של חלק מההלוואות.

חבר המנהלים והנהלת החברה נפגשו בבהילות לטקס עצה וכמובן יצאה הבשורה: "על מנת לשרוד, יש להתאים את מבנה החברה למצב החדש ולרמת הפעילות הקיימת והצפויה".

וכך התחילו גלי הפיטורים...

באחד הבלוגים הבאים אתייחס לתהליך הזה בפרוטרוט, ולדרך שהוא נתפס על ידי העובדים וע"י מנהלים בדרגי הביניים.

אז למה התעוררתי שטוף זיעה? בקצב שריפת המזומנים החדש והחזוי, לחברה יהיה מספיק חמצן לעוד 8 חודשים לפחות. מעמדי לכאורה איתן. מישהו הרי צריך להמשיך לתמוך בלקוחות הקיימים, לא? מישהו צריך להמשיך לנהל את הפרוייקטים הקיימים, לא?

תאוריה יפה מאוד, ובחלום באמת שכנעתי את עצמי ואת חבריי בנכונותה.

אבל בחלום...סמנכ"ל הכספים דחף להחלטה אחרת..."עכשיו לאחר שקיצצנו בהוצאות הרציניות צריך להוריד שומנים". יש מספר X'ים במשבצות של הנהלת הביניים שמרוויחים יותר מדי, חייבים לצמצם אותם.

וכך, להזכירכם עדיין בחלום, בוקר אחד נקראתי דחוף למנכ"ל שבצער רב אמר לי לאסוף את חפציי, אמר שלום ואולי להתראות, איחל לי בהצלחה בעתידי ובכל מעשי ידי, ו...אהא כן..."תודה על תרומתך הכבירה לחברה..בלעדיך לא היינו מגיעים רחוק כל כך...".

ואני מתקרב לגיל ה-50. מי ירצה אותי עכשיו? איך אשלח את הילדים לאוניברסיטה (לימודים, מקום עבודה בטוח, פנסיה)? איך וממה נחיה? רשימת האיך והממה הייתה ארוכה, ארוכה.  אמאל'ה, איזה פניקה!

ואז התעוררתי...

ונזכרתי שבמציאות חלק מחבריי ועמיתיי לא זכו ל"יחס מתחשב" כמו זה שאני קיבלתי בחלומי. האחד קיבל הודעת פיטורים בזמן טיסה חזרה לארץ, לאחר עבודה מטעם החברה, 4 שבועות בארה"ב רחוק מהבית. עמית אחר, פוטר מיד לאחר חזרתו לארץ לאחר סיום חוזה עבודה בחו"ל.

אחרים, רבים אחרים, רק כדי להעביר את התקן לסעיף תקציבי אחר, צומצמו בהינף קולמוסם של מנהלי הכספים, ללא שום התראה. ועוד ועוד.

ונזכרתי גם, שהתהליך הזה בדיוק, חזר על עצמו אין ספור פעמים בשנה האחרונה, כמו גם לאחר התפוצצות הבועה (2002-2003), כמו גם בשנות 90 וגם בסוף שנות השמונים (עוד לפני היות המושג סטארט-אפ...).

חירות כלכלית

ואז נזכרתי בהכוונה שקיבלתי בזמנו - השקע ולמד טוב מקצוע מבוקש, כדי שתוכל למצוא מקום עבודה בטוח. עבוד בו עד הפנסיה (65) ואז תוכל לפרוש ולהגשים חלומותיך...ואז התחלתי להירגע...כי כל חיי התעלמתי מהעצה הזאת...אבל זה נושא לבלוג אחר.

אני מאוד מקווה שילדיי ימשיכו להתנגד ללחצים כאלו גם הם. כי כמו שכולנו למדנו, "ביטחון - זה הסיכון החדש"!

בטחון כלכלי
שנה טובה ובטוחה בכביש (כי בתעסוקה הבטחון נעלם),

יובל